הסיפור נכתב בהשראת מיה, הפנתרה הפרטית שלי והאירוע שלה בגיל 11 חודשים.
יום בהיר אחד, בעת שכשוך בבריכה בגינה, הכיש את מיה נחש צפע.
כעבור כשעה הגענו באמבולנס לבית החולים כאשר מיה הקטנה כבר ללא הכרה, מתנדנדת בין חיים למוות.
למזלנו, הגענו בדיוק בזמן ופגשנו את המלאכים של מיה.
רופאי ביה"ח אסף הרופא לא ייפו לנו את המציאות, הסבירו בעדינות כי מיה בסכנת חיים אך עשו הכל כדי להילחם על חייה.
מיה הורדמה והונשמה כדי לעזור לגופה הקטן להתגבר על הארס ולהתמודד עם קריסת המערכות. במהלך הלילה מנת הנסיוב השנייה שהיא קיבלה החלה לייצב את מצבה ומיה עשתה סימנים שהיא חזקה ורוצה להתעורר בכל מחיר, וכך היה בבוקר למחרת!

פנתרה. 

במהלך כל אותם ימים בביה"ח ולאחר שהתעוררה, פגשה מיה בעשרות רופאים ואחיות בחלוקים לבנים.
כאשר דלת חדרה בטיפול נמרץ הייתה נפתחת, מיה הייתה פורצת בבכי היסטרי ובצרחות. היא חששה מאותם מלאכים כי מבחינתה בכל פעם שנגעו בה הכאיבו לה.
עירויים בעורק המפשעה, בעורק בית השחי, בגב כף יד ימין, כף רגל ימין, צינור אינטובציה בגרון (הנשמה), משקפי חמצן באף, זונדה באף, קטטר, מדדי דופק באגודלים ובבהונות, מדבקות מוניטור על החזה.
אינסוף צינורות על גוף כל כך קטן – אפילו לא 10 קילו, צלילי מוניטורים של ביה"ח, מנת דם, זריקות, הזרקות ובדיקות.
ומעל כל אלו כמובן – כף יד קטנטנה שהוכשה, התנפחה כמו בלון והשחירה כמו פחם.

אחרי שסכנת החיים חלפה, היד עדיין הייתה בסכנה והיה חשש אמיתי לניתוח כואב ומורכב להצלתה. אורתופדים, כירורגים, אחיות ורופאים שבאים לראות את היד, לגעת, למשש, להזיז, לתלות על סד כדי לנסות ולתת לטבע ולכוח המשיכה לעשות את שלו.
גם כאן, הפנתרה הכתה את כולם בתדהמה וניצלה את הצ'אנס האחרון שניתן לה. היד לאט לאט התחילה להכחיל, הבצקת החלה לרדת, האצבעות החלו לזוז והחשש מניתוח הוסר.

4 ימים אחרי שנכנסו לביה"ח בצלילי אמבולנס, השתחררנו הביתה בידיים מלאות לצלילי הודיה והוקרה.
חודשים רבים אחרי האירוע למיה חרדה עמוקה מרופאים. ספק אם היא זוכרת את האירוע ואם היא חוששת מנחש כמו שהיא חוששת מרופא בחלוק לבן.

הספר מוקדש למיה, לרופאים שהצילו אותה ולכל הילדים המתוקים שחוששים מרופאים.